האם לחשוף את התלמידים לתמונות ולסרטים מהשואה?

המורה, נכון שלא תראי לנו סרטים על יום השואה? כי אם כן אני מעדיפה להישאר בבית.  – אמרה לי תלמידה מכיתת החינוך שלי.

נכון שהיא כבר בכיתה י' ונכון שהיא כבר אמורה להיות גדולה מספיק להתמודד עם הסרטים של השואה, הרי בסרטי הזומבים הם רואים מראות לא פחות קשים. האם הם חסינים מספיק לראות את הזוועות?

אז זהו שלא, אני זוכרת את הימים שלפני יום השואה, ההרגשה הייתה כמו לפני שרואים סרט אימה. מצד אחד רוצים לראות ומצד שני מכסים את העיניים. והלילות שאחרי יום השואה היו סיוט מתמשך. כל לילה לפני שהייתי עוצמת את העיניים ורואה גופות רזות שנאספות על ידי טרקטור ומונחות בערימה.

לפני שנתיים הייתי בסיור ביד ושם עם תלמידי כל שכבת יא', כהכנה לקראת המסע לפולין. בתערוכה יש רצפות שהביאו במיוחד מאושוויץ. היו תלמידים שלא יכלו לדרוך שם וסירבו בתוקף להיכנס לסימולציה של הרחוב.

לעומת זאת הייתה לי חברה לעבודה שאמה לא הסכימה לשלוח אותה ביום השואה לבית הספר ובשום פנים ואופן לא הסכימה להדליק את הטלוויזיה ביום השואה. בשנת 1994 התפוצץ אוטובוס ברחוב דיזינגוף בתל אביב בדיוק מתחת למשרד שבו עבדנו (למזלי לא הייתי במקום בזמן הפיגוע), חברתי שהמשיכה את המסורת של אמה ומעולם לא ראתה מראות תופת אמרה לי אחרי כמה חודשים שאולי זו הייתה טעות להימנע לחלוטין מלראות מראות קשים בטלוויזיה.

בכל יום השואה אני שואלת את עצמי, האם זה הכרחי להראות את הסרטים לתלמידים בתיכון? האם זה מעביר את המסר? מה הגיל הנכון לצפות באימה הזו?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s